מיעוטי כתיבי [מיעוטים כתובים] בהלכות אלה (תרומת הדשן ועגלה ערופה), שכן הכא כתיב [כאן, בתרומת הדשן, נאמר] “ושמו אצל המזבח” (ויקרא ו, ג), והלשון “ושמו” מורה שרק בזה יש דין מעילה בדבר שנעשתה בו מצוותו, מה שאין כן בשאר דברים שנעשתה בהם מצוותם. וכמו כן התם כתיב [שם, בעגלה ערופה, נאמר] “ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל” (דברים כא, ו), ובאה המלה “הערופה”, ללמד שדווקא בזו יש דין מעילה אף שנעשתה מצוותה, מה שאין כן בשאר דברים שנעשתה בהם מצוותם. וכיון שיש בכתובים הללו מיעוטים — אין הם מלמדים.
ושואלים: למעלה הובאו דרשות עולא והחכם מבית מדרשו של ר’ ישמעאל ור’ יוחנן, ללמד שאין בדם מעילה וכל אחד דרש מכתוב אחר (בפסוק “כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר”. ויקרא יז, יא), ותלתא קראי [ושלושה מקראות] למה לי להשמיענו שאין איסור מעילה בדם?
ומשיבים: מקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מדין נותר (שאם שגג ואכל מן הדם שהיה נותר, אין הוא חייב אלא משום נותר, ולא משום דם). ומקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מדין מעילה, ומקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מאיסור של אכילת דבר בטומאה (שאם אכל דם קדשים בהיותו טמא, אין הוא חייב על כך).
אבל למעט דם מדין פגול לא צריך קרא [מקרא] ללמד כן, דתנן [שכן שנינו] כי כל דבר הקדש שיש לו מתירין, בין לאדם (לאכילה), ובין למזבח (להקרבה) — חייבין עליו משום פגול, אבל דם גופיה [עצמו] מתיר הוא, ולכן אינו נעשה פיגול.
א משנה כל דברי המאכל (“אוכלים”) שנטמאו (בנגיעת שרץ מת בהם), והריהם מטמאים עתה אוכלים ומשקים, אינם מטמאים אלא אם כן יש שיעור כביצה. ולענין זה נקבע כי אם בחתיכת הבשר עצמה שנטמאה אין שיעור כביצה, ואולם עם העור אליו היא דבוקה (אף שהוא עצמו אינו ראוי לאכילה), יש כדי להשלים לשיעור כביצה;
וכן אם עם הרוטב (המרק הקרוש ומחובר לבשר, שאינו נאכל כשלעצמו), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן אם עם הקיפה (התבלינים השונים, כבצל וכשום, הניתנים בבשר בעת הבישול, להשבחת טעמו, ומתערב בהם מקצת מן הבשר, והם אינם נאכלים כשלעצמם), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן האלל (שאריות הבשר הדבוקות בעור בעת שנפשט מן הבשר); וכן העצמות שיש בהם מח שהוא אוכל, והעצם שומרת עליו; וכן הגידין שאין הם נאכלים כשלעצמם; וכן הקרנים בחלקן התחתון (הסמוך לבשר), במקום בו הם נחתכים ויוצא מהן דם; וכן הטלפים במקום בו הם נחתכים ויוצא מהם דם — כל אלה אף שאין הם עצמם מטמאים (אף שיש בהם עצמם שיעור כביצה, שהרי אין הם נאכלים כשלעצמם), מכל מקום הריהם
מצטרפין לבשר להשלים לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין. אבל הם לא מצטרפים לבשר נבילה שאין בו עצמו כשיעור כזית, לכדי שיעור כזית, שהוא השיעור המטמא בטומאת נבלות.
כיוצא בו לענין בשר המטמא טומאת אוכלים (אם נטמא בנגיעת שרץ מת בו) ואין הוא מטמא מטמא טומאת נבילות (אם הוא בשר נבילה), השוחט בהמה טמאה לצורך הגוי, והיתה הבהמה עדיין חיה ומפרכסת אם נגע בה שרץ מת, הריהי מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה (אף שהיא עדיין מפרכסת), שאז היא מטמאה טומאת נבילה. מעתה, שראינו כי יש דברים המטמאים בטומאת אוכלים ואין הם מטמאים בטומאת נבילות, נמצאנו למדים כי ריבה (הוסיף) הכתוב לטמא בטומאת אוכלין יותר ממה שריבה (שהוסיף) לטמא בטומאת נבלות.
ובענין ששנינו למעלה כי אין האלל מצטרף לבשר לטמא טומאת נבילות, ר’ יהודה אומר כי האלל המכונס למקום אחד בזמן הפשטו, אם יש בו כזית במקום אחד — הרי זה מטמא בטומאת נבילות. ומי שנגע בו ולאחר מכן נכנס למקדש או שאכל מן הקודש חייב עליו עונש כרת, ככל טמא. שכן אדם זה שכינס את האלל, גילה דעתו שהריהו נחשב אצלו כבשר.
ב גמרא שנינו במשנתנו כי העור אף שהוא עצמו אינו נאכל, ואולם בשל היותו מחובר אל האוכל כדבר המגן עליו (“שומר”), הריהו מצטרף אליו להשלים שיעורו לטומאת אוכלים, אך אינו מצטרף להשלים שיעורו לטומאת נבילות. וכן תנינא להא [שנינו את זה] בבריתא, ובאופן מפורט, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: יש דברים שהריהם שומרים על דברי האוכל, ולכך הם מצטרפים אליהם לענין טומאה קלה כטומאת אוכלים (שמטמאה דברי מאכל בלבד, ולא אדם וכלים). ואולם לא נאמר דין שומרים לענין טומאה חמורה כטומאת נבילה (שמטמאה אף אדם וכלים).
ומסבירים: שנוהג דין שומרים לענין טומאה קלה מנלן [מנין לנו]? דתנא דבי [שכן שנה החכם של בית] מדרשו של ר’ ישמעאל על הכתוב בדין קבלת טומאה “וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם” (ויקרא יא, לז—לח): בא הכתוב “על כל זרע זרוע” ללמדנו כי דבר המאכל הנטמא הריהו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, והרי זה כחטה בקליפתה, וכשעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. ומכאן נלמד שיש דין שומרים לענין טומאה קלה.
ושלא נוהג דין שומרים לענין טומאה חמורה מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הכתוב בטומאת נבילה “וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב” (שם, לט): בא הכתוב “בנבלתה” להורות: דווקא הנוגע בבשר הנבילה עצמה הוא שנטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר שאין זה מטמא.
