תענית ה ע”ב – פירוש שטיינזלץ

שקולה כשתים, ומאי ניהו [ומה זו] — עבודה זרה, דכתיב [שנאמר] בה: “כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים” (ירמיהו ב, יג). וכתיב בהו [ונאמר בהם] בישראל “כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת. ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל” (ירמיהו י-יא).

תנא [שנה החכם], שכוונת הנביא לומר כך: כותיים (תושבי איי כתים) עובדים לאש, וקדריים (הגרים בקדר) עובדין למים, ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש מכל מקום לא המירו אלהיהם, ואולם “עמי המיר כבודו בלוא יועיל”.

ואמר ליה [לו] רב נחמן לר’ יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה פירוש הכתוב: “ויהי כאשר זקן שמואל” (שמואל א’ ח, א) ומי סיב [והאם זקן] שמואל כולי האי [כל כך]? והא בר חמישים ותרתין הוה [והלא בן חמישים ושתים שנה היה] שמואל במותו, שאמר מר [החכם]: מי שמת בן חמישים ושתים שנה — אין זה סימן רע לו, שאין זו מיתה בקיצור שנים כעין מיתת כרת, כי זהו מיתתו של שמואל הרמתי.

אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר’ יוחנן: זקנה קפצה עליו, על שמואל, שהלבין שערו ונראה היה זקן מגילו, דכתיב [שנאמר]: “נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים ויחר לשאול ויזעק אל ה’ כל הלילה“ (שמואל א’ טו, יא). אמר לפניו שמואל: רבונו של עולם! אתה שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב [שנאמר]: “משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו” (תהלים צט, ו), מה משה ואהרן — לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, שמה שעשו, נשאר על כל פנים קיים בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי וכיון שהמלכתי את שמואל — לא תתבטל מלכותו.

אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד [איך אעשה]? לימות [שימות] שאול עכשיו — לא קא שביק [יניח] לי שמואל לעשות כן, שהרי הוא מתפלל שלא ימות, לימות [שימות] שמואל אדזוטר [בעודו צעיר] וימות שאול מיד אחר כך — מרנני אבתריה [ירננו אנשים אחריו] שמא עבירה שהיתה בשמואל גרמה שימות בקיצור ימים. לא לימות [ימות] שאול ולא לימות [ימות] שמואל, הרי כבר הגיעה תקופת מלכות דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת ממנה אפילו כמלא נימה (חוט).

אמר הקדוש ברוך הוא: אקפיץ עליו זקנה, שילבינו שערותיו ויחשבו כולם שהוא זקן מאוד. היינו דכתיב [והוא שנאמר]: “ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה” (שמואל א’ כב, ו), ולכאורה: כי מה ענין גבעה (גבעת בנימין) אצל רמה (הר אפרים), שהרי אינן באותו מקום? אלא לומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה — תפלתו של שמואל הרמתי.

ושואלים: ומי מידחי גברא מקמי גברא [האם נדחה אדם בפני אדם]? כלומר, האם משום שהגיע זמנו של דוד למלוך יידחה שמואל מלפניו? ומשיבים: אין [כן] הוא, שאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: “על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי” (הושע ו, ה) “במעשיהם” — לא נאמר, אלא “באמרי פי”, משמע, שפעמים בגלל גזירת ה’ (“אמרי פי”) חייב אדם למות, אף אם אין מעשיו מצדיקים זאת, אלמא [מכאן]: מידחי גברא מקמי גברא [שנדחה אדם בפני אדם].

א אגב שאלות אלה של רב נחמן לר’ יצחק, מסופר עוד: רב נחמן ור’ יצחק הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה] ואוכלים יחד, אמר ליה [לו] רב נחמן לר’ יצחק: לימא מר מילתא [יאמר אדוני דבר תורה]. אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר’ יוחנן: אין מסיחין (מדברים) בזמן הסעודה, שמא יקדים קנה לושט שהרי האוכל נכנס לושט, אבל תוך כדי שיחה נפתח גם הקנה, ויכול להיכנס לתוכו מאכל ויבא לידי סכנה של חנק.

בתר דסעוד [אחרי שסעדו] אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר’ יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה [לו] רב נחמן בתמיהה: וכי בכדי [לחינם] ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים]? שהרי לדבריך יעקב אבינו לא מת! אמר ליה [לו]: מקרא אני דורש, שנאמר: “ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים” (ירמיהו ל, י), מקיש (משווה) בפסוק זה הוא לזרעו, מה זרעו בחיים — אף הוא בחיים, משמע שהוא עצמו לא מת.

ועוד אמר ר’ יצחק: כל האומר “רחב” “רחב” מיד נקרי [רואה קרי] מחמת תאווה, ללמד כמה יפה היתה. אמר ליה [לו] רב נחמן: אנא אמינא [אני אומר] “רחב” ולא איכפת לי, שלי אין הזכרה זו גורמת דבר! אמר ליה [לו]: כי קאמינא [כאשר אמרתי] זאת, הרי זה דווקא באדם שהיה יודעה ומכירה, שכיון שהכירוה פעם, הרי הזכרת שמה בלבד גרמה להם להתאוות לה.

ומסופר: כי הוו מיפטרי מהדדי [כאשר נפרדו זה מזה] אמר ליה [לו] רב נחמן לרבי יצחק: ליברכן מר [יברכני אדוני]! אמר ליה [לו] רבי יצחק: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, ומצא שם אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת (תעלת) המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו של אותו אילן, ושתה ממימיו של המעין וישב בצילו של האילן.

וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין — הרי כבר פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה — הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך — הרי אמת המים כבר עוברת תחתיך, אלא ברכה זו אברכך: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך